תחום המושב
ראיון של לאיקה עם יוסי יסעור בספרו (“תחום המושב”, 1988-1990), המשקף כיצד נראה הכפר לאמא, כעירונית שנקלעה למקום…
לאיקה יבנאי, (שם בדוי: “רחל כרמי”)
אני רוצה לציין שבאתי מירושלים.
מיותר לספר ולהגיד שירושלים היא עיר מיוחדת במינה, עם אווירה מאוד מיוחדת ומנטליות שונה של אנשים.
באתי לכאן, לקראת הבלתי ידוע, בגיל די מבוגר. לא היה לי מושג בעצם, מה זה מושב. הגעתי בעקבות נישואים. לא היו לי כל כוונות לעזוב את ירושלים. הייתי מאוד מעוצבת. היתה לי משרה, דירה, חיי חברה וכל הדרוש.
כיום אני גרה במושב. אני לא מושבניקית. להיות מושבניקית זה גם אופי מסוים. אני רואה שלאנשים כאן יש אופי מסוים, כתוצאה מצורת החיים וחיים והמקצוע שלהם. דפוסי החיים נתנו בהם אותות מבלי שירגישו בכך. זה לא מקרי שהחברים פה די דומים במבנה הנפש ובדעות שלהם. כשבאתי, נתקלתי בפערים מסוימים ביני לבין החברים, גדרות חוצצות כאלה של דעות שונות. כל דבר שהייתי אומרת היה “חריג” ולא אחת נמנעתי מלהביע את דעתי.
דוגמא מאוד אישית: רציתי פעם להיבדק על-ידי רופא פרטי. “אצלנו אין דבר כזה”, אמרו לי. “מה זאת אומרת אצלנו?” שאלתי. לי יש את האצלנו שלי. מה זה נקרא אצלנו? ועל סמך מה זה אצלנו? כל הזמן היו מביאים לי דוגמאות מהשכן משמאל ומהשכן מימין. אם הוא לא עושה, זה לא אומר שאני לא צריכה לעשות. שהוא ייקח דוגמא ממני. למה אני צריכה לקחת דוגמא ממנו? אני זוכרת איזה רושם עמוק השאיר לי הביטוי: “פה זה לא ככה!” הייתה לי בהתחלה מין מחשבה, כמו שאומרים – ברומא צריכים להיות רומאים – ולנסות להשתנות, אבל במחשבה שנייה חשבתי: “מה רע לי כמו שאני? למה אני צריכה לשנות את עצמי בגלל שינוי מיקום גיאוגרפי?”
“למה את הולכת למספרה בנתניה” שאלו אותי, “יש פה מספרה.” “אני רוצה לנסוע לנתניה. ככה אני רוצה.” אבל העירו לי: “מה ההבדל? יש מספרה פה, אז תלכי פה.” אלה דברים שלפעמים עוד מעירים לי עליהם אבל כבר לא אכפת לי.
היה נדמה לעיתים שלפרה או לבעל חיים היה פה ערך יותר מאשר לבן-האדם. להודים היה חימום, אבל האנשים היו יושבים בבית רועדים מקור ולא מפרגנים לעצמם להדליק תנור. לפרה יש רופא פרטי. אני חושבת שבני אדם חשובים יותר מתרנגולי הודו.
לי יש אישיות משלי. אני מאוד אינדיווידואליסטית. אינני אוהבת עדריות. אינני אוהבת ללכת עם הזרם בגלל שכולם הולכים, זה לא משכנע אותי שכולם הולכים. אם זה לא מוצא חן בעיני אני לא חייבת.
למשל, אם הייתי מציעה, לפני כמה שנים, לעשות כאן עסק תיירותי או לפתוח חנות, והיתה לי מחשבה כזו, היו מסתכלים עלי כמו על משוגעת. מה פתאום תיירות? מה פתאום חנות? אסור לעשות חנות”.
אז לא עשיתי חנות. אבל היו לי מחשבות, שאם הייתי מציעה אותן, זה היה נתקל במין ביקורת מצד החברה ש”מה פתאום? את באת הנה וכאן זה ככה!” הכל קבוע ומוכתב מראש ואין רצון לשנות. זה גרם לי למין מעצורים מסויימים ומאוד תסכל אותי. חוסר גמישות והיעדר מוטיווציה לגיוונים ולחידושים.
לא מוכנים לשמוע, לא כל שכן לנסות. המעבר היה חד וחזק מדי עבורי והיה מלווה במכלול שינויים – הן משפחתיים, הן חברתיים והן מנטליים. הדברים שעשיתי נראו שונים וחריגים, אולם בעיני היוו המשך ישיר לחיי הנורמליים והשיגרתים.
להיות מיעוט בחברה זה בהחלט לא נח. נשארו לי מהבית ערכים דתיים מסויימים. אני צמה ביום כיפור, לדוגמא. אבל אני בחברה של אפיקורסים, כולם אוכלים ובלגן ואני צמה. אז אני מיעוט. אני לא רוצה להכריח אותם לקיים מצוות. אנחנו מחליטים שכל אחד עושה מה שהוא רוצה. אני יכולה לצום ומישהו מהמשפחה יתקן את הגג או יעבוד בגינה. אני לא דתייה. אני נוסעת בשבת, ומעשנת בשבת, אבל רציתי לשמור על כמה ערכים דתיים. ביקשתי שיכבדו את זה, אבל “לא, אנחנו כאלה, אצלינו זה לא ככה.” קיים, באופן בלתי מודע, תכתיב חברתי, שיצר נורמת חיים מסויימת, אחידה ודומה. יתכן שזה נובע מסדר היום הקבוע של האנשים כאן. כולם חולבים באותה שעה, ישנים באותה שעה ואוכלים פחות או יותר באותה שעה. השגרה והעדריות חוגגים, מבלי שאנשים ירגישו בכך. לא אחת אני נתקלת בביטוי, “מה, עוד לא אכלתם? אנחנו כבר סיימנו מזמן.” וכי זו תחרות? ולמי בכלל אכפת מתי אנחנו אוכלים? ואז הייתי מתחילה להתנצל, ולתת תירוצים, כגון “נסענו”, או “חזרנו רק עכשיו” ועוד כיוצא באלה, על מנת להצדיק מצב מביך זה. לעיתים רציתי לומר בהומור, “לא שמענו את הפעמון…”
מה שלא אהוד עליי במיוחד פה זה הנוף. זאת החשיכה. חוסר תנועה ברחוב. חסר לי הרחוב העירוני. אני מודה בזה, חסרים לי הצבעים והאורות. כשאני חושבת, שבשעה חמש לפנות ערב העיר הומה ומלאת צבע ותנועה וכל מרכז החיים שוקק, ופה אני בקושי הולכת לאיזו חברה, בחושך ובבוץ, זה נורא מדכא אותי. כבר שנים, כתוצאה מזה, אני מעדיפה לא לצאת מהבית בשעות האלה. גם אין כל כך לאן לצאת. אין לי מוטיווציה של “להתלבש” וללכת לאיזה מקום לראות חברים בשעות הללו, כי אין. כולם עסוקים, כולם עובדים וסדר היום שלהם הוא לגמרי שונה. שאלה טיפוסית ששואלים אותי היא: “מה את ממהרת? את צריכה לחלוב?” חוץ מלחלוב אין דברים אחרים ששווה למהר בשבילם? אני בהחלט מקבלת את זה שעבודה זה ערך עליון וחשוב, אבל זה לא “רק”. אני חושבת ששמו את הדגש על העבודה וראו בה את תמצית החיים. יש המון דברים מחוץ לעבודה שנדחקו לקרן זווית.
הנוף העירוני בהחלט חסר לי, לנפש שלי. כבר 19 שנה אני פה וזה עדיין חסר לי. עד היום, כשאני באה לירושליים, אני חיה מחדש. משהו זורם בי מחדש.
אם אני אומרת: “אני גרה בירושליים ואני גרה בשכונת רחביה,” כבר מסווגים אותי לאיזושהי חברה. כולם יודעים למה אני שייכת. פה אין דבר כזה. אני גרה בכפר-ויתקין ובעלי חקלאי. אז מי אני? ההיא גם גרה בכפר ויתקין ובעלה גם חקלאי. כולנו שווים. לכן החברה כאן יותר תחרותית, מבחינה זו שאתה רוצה להבליט את האישיות שלך, שהיא באיזשהו מקום קצת נעלמה כתוצאה מ”השוויון” שהיה צריך להיות. יש לך איזה מין אתגר להיות מישהו או משהו. הבולטים יותר הם בעלי הכריזמה והיהירים. בעיר, אתה מישהו בזכות עצמך גם אם לא תגיד. אם אתה גר בשכונה מסויימת, אז אתה כבר שונה. פה אין את השוני הזה.
אני נורא אוהבת את האנשים כאן באופן אינדווידואלי. אני חושבת שההרכב האנושי בכפר הוא מקסים באופן אישי, אבל לא באופן קולקטיבי, לא כחלק ממערכת. זה מה שמפריע לי. משהו פגום כאן, בקולקטיב החברתי הזה. אני חושבת שזה נובע מהמבנה החברתי, שהוא מעין סיר-לחץ. כולם בעצם שווים, אבל יש כאלה ששווים יותר. הרצון להיות “שווים יותר” מתבטא במלחמת קיום חברתית מלאכותית, שלא תמיד יש לה כיסוי בעיני.
אין כאן אפשרות להיות אנונימי. אין מקום לפרטיות. העין הציבורית פה פקוחה כל הזמן. זה פסטורליה? אם אני הולכת בשעות היום באחד מרחובות הכפר, שואלים אותי: “מה את עושה ברחוב שלנו?”… מה זה חשוב מה אני עושה? יש לי פה מאהב, בסדר…
מדברים פה על ערכים, על עזרה הדדית. אני למשל, גרתי בשכונה ועברתי מצור ומלחמות. אני לא צריכה לספר על המלחמות של ירושליים. אף אחד לא הכתיב לנו שצריכה להיות עזרה הדדית. זה היה מובן מאליו, כתוצאה של המצב, של החיים.
אנחנו ידענו לחלק פרוסת לחם למספר חלקים על מנת שיהנו ממנה כמה ילדים. אני יודעת מה זו עזרה הדדית. ישבנו, כמה ילדים מהשכונה, במצור, במקלטים. איש לא שתה כוס מים לבד, מבלי שגם האחר ישתה לגימה. פה מישהו היה יכול להגיד לי: “את עירונית, אז את לא יודעת מה זה עזרה הדדית.” בכלל התווית הזו של עירונית…
יחסי השכנות בירושליים – זה היה שם דבר. זה לא היה מין קולקטיב, שמישהו בנה או קבע חוקים. זה נוצר מאליו. יש לנו קשרים עם חברים עד עצם היום הזה. חברים בלב ובנפש. לא בנו את זה על שווין, זה פשוט קרה באופן אוטומטי, כתוצאה מהחיים.
כאן יש איזה מונופול או סנוביזם מסויים. “אנו בנינו, אנו עשינו”… כולם בארץ עבדו קשה. נכון שבנו, אבל כל אחד עבד קשה בדרכו. ומי שלא עסק בחקלאות לא בנה את הארץ?
הצעתי כמה פעמים לתת שמות לרחובות. שמות פרחים, שמות צמחים. כל מקום נידח יש לו שם. מישהו התייחס לזה? זה לא הדבר הכי חשוב, נכון. אבל למה שלא נעשה פעם ועדה ונחשוב, שאני גרה ברחוב איקס מסויים במספר מסויים. מכובד ויפה. לא “תלך עד הפינה ותשאל שוב”… מפריע לי שאין לי כתובת. לאחרים זה לא מפריע: “מה את רוצה? זה כפר!”. אז מה אם זה כפר? אז זה בסדר להיות לא מסודר? להיפך! תכניסו קצת חידושים.
בינתיים חלפו שנים, וכשם שכל העולם שואף לשינויים ושיפורים, גם המושב משנה את תדמיתו הראשונית עם התקדמות באורח החיים ושינוי בדפוסים וערכים. מה שהיה טוב פעם – לא טוב כיום. החברה פחות הומוגנית והשונות, לדעתי, בריאה ומעניינת יותר.
יש לידינו יישוב עירוני – חופית. אני לא חושבת שזה מקום שלילי, אבל לא הייתי גרה שם. משעמם לי שם. למרות שזה לא מושב, לא הייתי מעדיפה את חופית על כפר ויתקין. פה יש אופי. שם זה כמו bed and breakfast. אני אוהבת מקומות עם אופי. עם כל החסרונות, יש לכפר ויתקין האופי שלו, “ובכל זאת יש בו משהו.”