ילדות

כתב: נתן ברנד

תחילת שנת 1947. הימים היו ימים קשים לישוב היהודי בארץ. לאה כבת מצווה ואני בן שמונה. האנגלים רדפו את יחידות המחתרות אשר גרמו להם לאבידות ולפיצוץ מפקדותיהם. בחודש פברואר 47 החליטו הבריטים לחלק את ירושלים ובין לילה מצאנו עצמנו מוקפים גדרות תיל, כשחיילים בריטים שומרים. ואין יוצא ואין בא. לא יכולנו לערוך קניות, לא הלכנו לבית הספר וחנויות נשארו סגורות. נוצר מצב שחלק מהאוכלוסיה נשארה ללא מזון. זכרון של ילד קטן: לאה והוריה מצד אחד של הגדר, הורי ואני מצד שני כשבאמצע כביש. הורי ארגנו “חבילת סיוע” שהייתה צריכה לעבור לידי לאה והוריה. אנשים השליכו את החבילות מעבר לגדרות ולא תמיד החבילה היגיעה לצד השני. חלק מהחיילים היו “נחמדים” והעבירו את החבילות שנפלו בכביש לצדו השני.

האנגלים עזבו את הארץ והערבים תקפו את השכונות היהודיות. זרם פליטים החל לזרום מהשכונות אל מרכז העיר. הורי לאה נאלצו לעזוב את ביתם, ב”כרם אברהם” מפחד ההפגזות שהיו במשך כל היום והלילה. גם ביתם של הורי היה “בשכונת תפר” בין הערבים והיהודים אבל כנראה בטוח יותר מביתם של לאה שהיה חשוף לאזור הערבי. (מולם “בית ספר לשוטרים” שהיה ליד שיך ז’ראח והיה מעוזם של הערבים לאחר שסילקו משם את הבריטים, ומשם צלפו והפגיזו את העיר). התמקמנו כולנו בדירתנו הקטנה כשהחלונות היו מוגנים בשקי חול שתפקידם היה לעצור את רסיסי הפגזים. שהינו בדירה עד שהורי החליטו שהמקום איננו בטוח, ונאלצנו לרדת לחדר תחתון שקראנו לו מקלט. חדר לא גדול בו שהו חמש או שש משפחות אבל היה מוגן יותר. המצור על ירושלים היה בשיאו. מזון ומים לא היו. ציפינו לשיירות האספקה אשר עלו לעיר לאחר שהותקפו ב”שער הגיא” וב”קסטל” על ידי הערבים. כך עברה כל מלחמת השחרור. בבקרים עמדנו בתור למים (שניתנו במשורה) ובתור לנפט (נוזל בערה) כשמסביבנו ממשיכים ליפול פגזי הערבים. מטבעם של דברים נוצרו יחסים מיוחדים בין לאה לביני וזיכרונות של אותה תקופה, אותם חלקנו יחד ואותם אהבה לאה להעלות.

לאה המשיכה בלימודיה, התגייסה לצה”ל (אני זוכר בהגיעה לחופשה חמושה ב”עוזי”) ולמדה בסמינר “אשכולי”