לאה יבנאי (1935-2016)
לזכרה של רעייתי, אמנו וסבתנו לאה (לאיקה) יבנאי.
לאיקה נולדה בירושליים וחייתה בה כשלושים שנה עד לנישואיה.
היא הייתה ירושלמית בכל רמ”ח אבריה והיתה גאה בכך כל ימי חייה, גם לאחר ש”גלתה” ממנה לכפר ויתקין. תמיד שמחה לפגוש “בני עיר” כפי שהורינו כינו זאת וגילתה כלפיהם יחס מיוחד. דיברה ב”ירושלמית”, מגפיים בפה דגושה, מאתיים כאשר המם מנוקדת בצירה ועוד ועוד.
הוריה, דב ובלה קונינסקי, עלו ארצה, לירושלים, בשנת 1935 זמן קצר לאחר נישואיהם בפולין.
אביה היה חייט מעולה, השיג מיד עבודה במקצועו והתפרנס ממנה בכבוד. בתחילה כשכיר ואחר כך פתח כעצמאי ברחוב יפו חנות לבגדי גברים יחד עם שותף – “דוד ושות”.
המשפחה התגוררה בשכונת כרם אברהם. כיום זו שכונה בה מתגוררים חרדים. אולם באותן שנים התקבצו בה יהודים מכל קצוות תבל.
בשכנות גרה משפחת קוטנר, הורים, בן ובת אשר נמלטו מגרמניה הנאצית, משפחת כצמן שהתמחתה באפיית איטריות ואח”כ נמנתה על מייסדי חברת אוסם, משפחתה של אלה שאביה עסק בחלוקת חלב שתייה לבתים.
היה סטודנט, פימה, שבא מרוסיה, למד מדעי המזרח הקדום ובסופו של דבר כיהן כפרופסור לשפה האשורית, וחי שם גם נתן ששרת ככתב צבאי ונהרג בקרב במלחמת השחרור. כשכנים חיו בצוותא, משפחה משולבת ברעותה, חוו חוויות משותפות שנטבעו בזיכרונות הילדות של לאיקה למשך כל שנות חייה. ולמרות שבמרוצת השנים כל משפחה פנתה לדרכה, הקפידה לאיקה לשמור על קשר עם אותם שכנים וידידים שנים רבות.
כילדה התחנכה לאיקה בגן “סטריקובסקי”, והמשיכה לבית הספר “מעלה”. היה זה בית ספר שהעניק השכלה רחבה לתמידיו יחד עם עם ידע במסורת ישראל. רבים מהם, לאחר שבגרו, הגיעו לתפקידים רמים במוסדות המדינה. מידי פעם, כשהייתה מופיע ידיעה חדשותית בה מוזכר מישהו מהם, הייתה לאיקה מציינת בשבחו: “גם הוא בוגר בית הספר ‘מעלה’“. ואכן כך היה…
לאחר סיום בית הספר למדה לאיקה הוראה בסימינר בית הכרם, שרתה בצהל, והתפרנסה כשכירה. תחילה עבדה במשרד האוצר ואחר כך עבדה כעשר שנים כמזכירה בבית החולים הדסה שבירושליים. גם שם התיידדה עם עובדים רבים ויצרה לעצמה חוג מכרים שעמם בילתה גם אחרי שעות העבודה.
הוריה
את אימה לא זכיתי להכיר. בשנות התבגרותה של לאיקה חלתה האם במחלת הסרטן ולאחר שנות סבל וטיפולים בבתי החולים, הלכה לעולמה. באותן שנים, אביה של לאיקה והיא עצמה הקדישו כל זמנם לטפול באם. תקופה קשה זו הטביעה חותמה על חיי המשפחה שנים רבות לאחר מכן.
אביה של לאיקה, סבא דב כפי שקראו לו נכדיו מאוחר יותר, היה אדם נפלא. בעל לב זהב, מוכן לעזור לכל נצרך. אני זוכר בתקופה שעוד בקושי הכרנו, בקרתי את לאיקה. היה זה יום ששי אחר הצהרים. באתי במכוניתי לאסוף את אביה מהחנות, הוא שאל בעדינות אם לא אתנגד לקחתו לכמה מקומות נוספים בעיר. כמובן שהסכמתי. נסעתי בהכוונתו למקום כלשהו, הוא ביקש לעצור, ירד למשך דקות אחדות וחזר. הדבר חזר על עצמו פעם שניה ושלישית. לא התאפקתי ושאלתי לפשר הדבר. באי נוחות הסביר לי כי במקומות שעצרנו מתגוררים אנשים שגורלם מר ופרנסתם דחוקה ומכיוון שידו משגת, הוא תורם להם בסתר מדי פעם ובקשתו ממני היא לבל אספר לאיש…
גם לבני קרובי משפחתו נהג לסייע בתשלומים שונים כגון שכר לימוד לאוניברסיטה והכל בשמחה ורוחב לב.
משפחתה
ללאיקה היתה דודה. חווה, אחותו של אביה ומשפחתה – אברהם בעלה ושני ילדיהם, רותי ושמעון.
רותי, לאחר שנשאה למוסיק עברה להתגורר בירושלים, עובדה שסייעה לשתיהן לקיים קשר חברי הדוק הנמשך עד ימינו. גם לאימה של לאיקה הייתה אחות בארץ, הדודה טובקה. לאחר שאימה של לאיקה נפטרה, השתדלה טובקה לסייע ללאיקה ככל שיכלה וגם עם ילדיה – יעקב ונתן ובני משפחותיהם אנו שומרים על קשרים טובים ונפגשים מדי פעם.
כל יתר בני המשפחה של הוריה נספו בשואה.
שנים אחדות לאחר פטירתה של רעייתו, הכיר דב את אסתר, גם היא נולדה בפולין, אך לרגל מחלה נשלחה בצעירותה לשוויץ להתרפא. מלחמת העולם מנעה ממנה לחזור לפולין וכך ניצלה מהשמדה בשואה. חינוכה ואופיה היו בסגנון שוייצרי. סדר למופת, בית מלא באביזרי קישוט, לכל פריט מקום קבוע.
לאחר נישואיו של דב לאסתר, עברה לאיקה להתגורר בדירה משלה ברחוב רמב”ן בירושלים.
ללאיקה ואביה היה קשר מיוחד, במשך כל חייו.
בתקופה זו זכיתי להכיר את לאיקה.
מעשה שהיה כך היה: ידידתי עליה אשוח החליטה לצאת לשייט בים התיכון, השאירה את יוסף בעלה לטפל לבדו במשק ובשלושת ילדיהם הקטנים ויצאה לחופשה. לאיקה גם היא לקחה חופשה מעבודתה בבית החולים הדסה ובילתה באותו שייט. שם הכירו אישה את רעותה, חוו חוויות בצוותא, התיידדו ובילו ביחד.
כאשר חזרה עליה לביתה נפגשנו ואז אמרה לי באילו המלים: “פגשתי חברה מקסימה. טובת לב, הגונה, חברותית ויפהפיה. כדאי לך להכיר אותה, אבל דע, ספק אם היא תרצה בך. היא עירונית באופיה ובכל אורח חייה ואתה – מושבניק.
האתגר היה רציני. בקיצור – נפגשנו, ולאחר כמה מפגשים נוספים התברר לי כי חברתי עליה עוד המעיטה בערכה של לאיקה ועל יהלום כמוה אין לוותר. גם בעיניה של לאיקה כנראה הפגם של היותי מושבניק לא היה כה מזעזע, ובסופו של דבר החלטנו לחיות ביחד.
החתונה התקיימה במלון “הנשיא” בירושלים. כמקובל, כל צד הזמין את משפחתו וקרוביו. בנוסף – פרסמנו הזמנה על לוח המודעות בכפר. מספר קרובי המשפחה שהגיעו היה כצפוי, אולם להזמנה שפרסמנו על לוח המודעת נענו רבים מאשר שערנו. כאשר הגיעו המוזמנים לאולם נבהלו המלצרים מכמות האורחים. אולם במהרה התעשתו, ארגנו מקומות ישיבה לכולם והשמחה הייתה רבה.
חיים משותפים
החלטנו לרכוש בכפר משק. אבל היצע לא היה. אי לכך חפשנו לשכור בית מגורים. מצאנו את הבית שהיה בבעלותה של קופת חולים. זכרתי בית זה מילדותי כארמון, עת גרה בו משפחת ד”ר ואהל אשר היה הרופא המיתולוגי של הכפר במשך שנים רבות. עדנה, אחת מבנותיו, הייתה בכיתתי בבית הספר. לעתים בקרנו בביתם אשר לעומת בתינו, בתי החקלאים שהיו בנויים רק בחלקם נראה כארמון רב תפארת. אולם בחלוף עשרים שנה האכזבה הייתה עצומה… הבית היה נטוש שלוש שנים, מוקף בגדר חיה מסוג בוגונביליה. השיחים יפים, עם פריחה אדומה אך בעלי קוצים רבים. בשנים שלא טופלו הם התפשטו לכל עבר וחסמו כל אפשרות להיכנס לבית. נאלצנו להזעיק את מאיר כספי ידידנו אשר עסק בגיזום ובעזרתו פרצנו דרך כניסה. הבית עצמו היה ישן ומוזנח, על זגוגיות החלונות היו עדיין ניירות דבק להגנה מניפוץ, עוד מתקופת הכוננות לקראת מלחמת ששת הימים, עזובה, זוהמה ואבק בכל מקום.
לא הייתה ברירה, שינסנו מותנינו, קירצפנו וניקינו עד אשר הכל הבריק והניח דעתה של לייקה. היא בחרה ריהוט לסלון, שולחן שחור, מבריק וכיסאות צבעוניים בעלי משענת גבוהה. הבאנו יתר הציוד הדרוש לניהול משק הבית והתחלנו חיינו כמשפחה.
הורי (ריבה ויוסף) קבלו את לאיקה בשמחה ויחסם כלפיה היה לא כאל כלה אלא כאל בת ממש. ולאיקה, שסבלה בנעוריה מהעדר אימה שנפטרה, החזירה להם יחס כפל כפליים. עם אמא החליפה מתכונים, לימדה אותה את אומנויות הסריגה והמקרמה, ושתיהן נהגו להמתיק סוד ולשוחח מלב ללב. עם אבא נהגה להתמודד על ידע בתנך ותולדות עם ישראל, ואפילו הוא, שהיה בקי בתורה עוד מימי תלמודו ב”חדר” והמשיך ולמד כאוטודידקט כל ימי חייו, לא תמיד הצליח לנצח בדיון.
בערוב ימיה של אמא, כשחלתה, לאיקה לא משה ממיטתה וסייעה לה ככל יכולתה. ולאחר שאמא נפטרה ואבא נותר לבדו, הזמינה אותו לאכול ולהתגורר עמנו. ועל כך אני אסיר תודה לה כל ימי.
מקימים משפחה
עבדתי במשרד החקלאות. יצאתי בבוקר וחזרתי לפנות ערב. לאיקה נשארה לבד. כאן התגלו תכונותיה המעולות. קודם כל מצאה עבודה חלקית במועצה האזורית וגם שם הכירה חברות חדשות. בנוסף, בעיקר בגלל היותה חדשה ועירונית, ילדי ובעיקר בנות הרחוב התיידדו אתה והיו באות לראות כיצד היא מתאפרת, צובעת ציפורניים, ביחוד ציפורני הרגליים, פעולה שלא ראו קודם לכן.
שכנים וחברים וכמובן שפעת חבריה הירושלמים נהגו לבקר בביתנו לעתים קרובות והבית המה כי לאיקה התברכה בתכונה טובה, לטפח ידידים ולקרב בני משפחה וחברים.
בננו בכורנו עידו נולד.
השמחה הייתה רבה. לנו – בן בכור, להורי – נכד נוסף, אולם השמח בכולם היה אביה דב שהפך לסבא. הוא וגם אסתר לא ידעו כיצד להביע עוצמת שמחתם. הרעיפו על נכדם מתנות בכל הזדמנות והביעו גאוותם באוזני כל.
חלפו שנתיים וחצי נוספות ונולדה בתנו הילה. ההתרגשות והשמחה הוכפלו.
משק
רכשנו משק בכפר.
בעליו הקודמים הזדקנו, בתם, בנתה ביתה במושב מכמורת הסמוך והוריה חפצו להתגורר בקרבתה.
רכשנו את המשק. עתה היה עלינו לבצע שתי משימות: לשפץ את בית המגורים ולחדש את המשק שהזדקן יחד עם בעליו הקודמים.
הזמנו אדריכל לתכנן שיפוצו של הבית. המשימה הייתה קשה היות והבית נבנה בשעתו במספר שלבים, היו הרבה חללים ללא שימוש, קירות שנסדקו במשך השנים ומרצפות רעועות. לבסוף הגענו למסקנה כי יותר זול ויותר יעיל יהיה לבנות בית חדש לגמרי ולאחר שנסיים בנייתו – להרוס את הבית הישן, וכך עשינו.
למעשה לא היתה אז מגבלה לגודל השטח של המבנה, גם תשלום הארנונה באותה עת לא נגזר מגודל שטח המבנה ויכלנו לתכנן מידות המבנה ככל שחפצנו. התבדחנו כי תכנון הבית החל מבניית נישה לפסנתר בו לאיקה ניגנה, אליה הוצמדו הסלון, המטבח וחדרי השינה בהתאמה.
כאשר הסתיימה בנייתו של ביתנו החדש, הוזמנו שופל ומשאיות ותוך יום נעלם הבית הישן כאילו לא היה קיים מעולם.
התחלנו לפתח המשק. התמקדנו בפיטום הודיים ובגידול מטעי הדרים ואבוקדו. אם לומר את האמת, לאור עברה העירוני של לאיקה לא היו לי ציפיות גדולת לסיוע ממנה אולם הופתעתי לטובה, בייחוד בעת שיצאתי לשרות מילואים (בתקופה ההיא יצאתי כל שנה), לאיקה תפקדה במקומי, השגיחה וטפלה בתרנגולי ההודו בקפדנות וביעילות. זכורה לי במיוחד תקופה, בעת שרותי בשרם א שייך שזה בערך בסוף העולם, הגיע טלפון דחוף מלאיקה, שאלתה הייתה האם לאוורר ולפתוח וילונות הלול אפרוחי ההודים. פרצתי בצחוק. אני במרחק מאות קילומטרים, במדבר, ליד חופי ים סוף. מאין אדע מהו מזג האוויר בויתקין? הצעתי שתתיעץ עם אחד השכנים, והבעיה נפתרה.
בשבתות יצאנו יחד לקטוף אבוקדו, וכאשר באו אורחים (ובאו רבים), נהגנו להזמין אותם להצטרף לקטיף וכולם נהנו.
טיולים
הזמן חלף, הילדים גדלו והחלטנו שניתן להשאירם בהשגחת בני משפחה, כך שהתאפשר לנו להתחיל לטייל בחו”ל. נהגנו לטייל אחת לשנה למשך מספר שבועות. טיול אחד זכור לי במיוחד. היה זה טיול קבוצתי למזרח הרחוק. אירוע מכונן היה בניו דלהי שבהודו. העיר מלאה בקבצנים. לאיקה בטוב לבה, כהרגלה, תרמה לאחדים מהם. מאותו רגע התלוותה אליה חבורת קבצנים גדולה מלאה ציפיות. למחרת בבוקר, ברגע שיצאנו מהמלון, חבורת הקבצנים הופיעה שנית ועקבה אחרנו כל אותו יום. למזלנו נסענו משם למחרת, אחרת, מן הסתם הם היו בעיקבותנו עד עצם היום הזה…
המועד של אותו טיול כלל גם את ראש השנה, בו חל יום הולדתה של לאיקה. לכבוד האירוע היא הוזמנה ע”י יגאל, מלווה הקבוצה, לרכב על פיל. הייתי בטוח שהיא תמאן. הרי אפילו מחתול היא יראה. להפתעתי – שמחה על הרעיון ובצעה אותו בהתלהבות… מאז למדתי כי איני מסוגל לנחש תגובותיה.
המשכנו לטייל כל שנה, בכל פעם ליעדים אחרים ונהנינו מאד.
היה לי דוד בפולין, מרדכי, אחיה של אמא. הוא אבד יד במלחמת העולם השנייה, הועבר לרפוי באחת הרפובליקות הסובייטיות וכך ניצל. הוא היה מהנדס במקצועו ולאחר המלחמה עסק בשיקום בית הקברות היהודי בוורשה. הוא היה מבקר בארץ במחתרת כל שנתיים שלוש גם בתקופת השלטון הקומוניסטי בפולין, למרות שנאסר על אזרחי פולין לבקר בארץ. לאחר סיום הקומוניזם בפולין התחלנו בביקורים הדדים והיחסים התהדקו. לאיקה העניקה למרדכי יחס חם וגם מצידו הייתה כלפיה הערכה רבה. אני זוכר אחת הפעמים בה בילינו בקריניצה – עיר נופש בפולין, חווינו טיולים באזור וההנאה הייתה רבה.
בשנים האחרונות, ערכנו טיולים עם הילדים והנכדים, חווינו חוויות בצוותא והקשר בקרב כל בני המשפחה התהדק עוד יותר.
שנות ה-90
בשנות התשעים למאה שעברה, עלו ארצה עולים רבים מברית המועצות ואתיופיה. נוצר חסר במורים לעברית. ילדנו גדלו ולאיקה החליטה לממש הכשרתה כמורה וללמד העולים את השפה העברית. תחילה לימדה אתיופים שהובאו למכמורת. לאחר שהללו נקלטו בארץ עברה ללמד בחצרות חפר. משם עברה לאחר פרק זמן ללמד באולפן בנתניה. מכל מקום אימצה עולים כחברים, הזמינה אותם לביתנו, סייעה לאחדים מהם למצוא עבודה ועם אחדים שמרה על קשר במשך שנים רבות.
המשפחה מתרחבת
ילדינו נישאו. עידו עם נירית, הילה עם חגי. שמחנו מאד שבנו בתיהם סמוך למקום מגורנו.
עידו, כבן ממשיך מתגורר במגרש המשק, והילה בנתה ביתה באזור ההרחבה של המושב.
להילה וחגי שלוש בנות, נכדותינו: שרון וכרמל התאומות ותמר בת הזקונים.
לעידו ונירית שני בנים: ברק וגיל.
לאיקה כמובן הייתה מאושרת. הודות למרחק המועט בין בתי המגורים, המפגשים בין הנכדים (והוריהם) היו יום יומיים, לאיקה אהבה לפנק אותם במתנות וממתקים ככל סבתא, סייעה להם ללמוד תנך והיסטוריה, מקצועות לימוד בהם הייתה בקיאה היטב ובעיקר אהבה לספר להם אודות אירועים וחוויות מתקופת ילדותה בירושלים.
חברויות
כפי שציינתי, לאיקה אהבה אנשים. והשקיעה הרבה מאמצים בכדי לשמור על הקשר עם בני המשפחה וחבריה הרבים הפזורים בארץ. בשנים האחרונות, הקפידה לא להחמיץ השתתפותה בשני מעגלי חברה קבועים. האחד – חוג חברות מהכפר אשר קיימו מפגש שבועי באחד מבתי הקפה הפזורים באזור, שם התעדכנו ברכילות המקומית ושוחחו בענייני דיומא על כוס קפה או מיץ גזר.
מעגל חברות אחר היו חברות הילדות עוד מתקופת המגורים בכרם אברהם בירושלים. בלהה, שרהל’ה, אלה ולאיקה נהגו להיפגש בתאריך שציין כל יום הולדת שאחת מהן חגגה וגם בין המועדים הללו. הפגישות כללו ארוחת צהריים מכובדת והעניקו להן אנרגיה עד לפגישתן הבאה. בשנה האחרונה, לאחר שלאיקה חלתה והתקשתה לנסוע, המפגשים לא נפסקו, אותן חברות הקפידו לקיים המפגש אצלנו, ואנו מעריכים מאד המאמצים שעשו.
יום הולדת 80
בראש השנה תשע”ו מלאו ללאיקה שמונים שנה – יום הולדת עגול ומכובד.
לאיקה אהבה לציין ארועים, והקפידה לחגוג ולשמוח בשמחת חבריה. ביום הולדתה ה-80 החלטנו לחגוג לכבודה.
בילינו את החג במלון בירושלים, עיר הולדתה, במלון. טיילנו באתרים שזכרה מימי ילדותה, והיא נפגשה עם חברים ומכרים שאותם לא ראתה שנים רבות. בערב האחרון לשהותנו, הזמנו לסעודה את בני משפחתה ממקומות מגוריהם השונים בארץ, ושמחנו עד אור הבוקר.
עם ידידינו בכפר ערכנו מסיבה נפרדת, על שולחנות ערוכים, הילה הנעימה בשירה, עידו ליווה בנגינה והנכדים ברכו. האוירה הייתה חמה ולאיקה חזרה הבייתה נרגשת במצב רוח מרומם.
את יום הולדתה השמונים ואחת, לצערנו, לא זכינו לחגוג.
בריאותה של לאיקה נפגעה בשנותיה האחרונות. עם הסוכרת התמודדה בעזרת תרופות וזריקות אינסולין, ריאותיה תפקדו חלקית והיא נאלצה להיעזר בחמצן במשך שעות מרובות ביום, עובדה שהגבילה ניידותה. אולם הקשה מכל הייתה הפגיעה בראייתה כתוצאה ממחלת נוון הרשתית בה לקתה. אין למחלה זו ריפוי והיא גורמת לירידה בראיה ההולכת וגוברת במשך הזמן. לאיקה שקריאת ספרים היוותה חלק ניכר מהנאות חייה, נאלצה לעבור לשמיעת ספרים באמצעות קלטות.
יעצו לנו כי לאיקה תתרגל הקשר בין העיניים לידיים בכדי להאיט את קצב הידרדרות הראיה. למזלנו, הכרנו את נורית, שמומחיותה היא ריפוי בעיסוק וביקשנו ממנה לסייע. נורית הייתה מגיעה אחת לשבוע. בתחילה הציעה ללאיקה ללמוד לצייר, ההצלחה הייתה רבה ולאיקה התפארה במיומנות החדשה שרכשה לעצמה. כאשר הקושי בראיה התגבר, עברו לעסוק באריגה ואח”כ נורית סייעה ללאיקה לשחזר מיומנותה בנגינה בפסנתר מימי ילדותה. אולם כל אלו היו משניות בחשיבותן.
נורית הפכה לידידת נפש של לאיקה, אשר סיפרה לה מחשבותיה וריגשותיה. לאיקה הייתה מצפה לביקורה השבועי, וכשהיתה מגיעה מצב רוחה היה משתפר והייתה שוכחת מסבלה. על כל אלה אנחנו אסירי תודה לנורית.
עיתוי פטירתה של לאיקה הפתיע. ידענו אומנם על מחלותיה, אולם אף אחת מהן לא סיכנה את חייה. בערב אמרה שאינה חשה בטוב וכשהגיע האמבולנס כבר לא הייתה בין החיים.
תמיד נזכרנה כאוהבת אנשים, כרעיה אם וסבתא האהובה על כולנו.
(יאיר, 2016)